שחררתי ואז יואב טבע

זה היה היום האחרון של החופש הגדול, שאריות ממני לקחו את הילדים לבלות בג'ימבורי כי היה חם נורא בחוץ, גם בפנים היה גיהנום: המוני ילדים דביקים התרוצצו וצרחו בין המתקנים והמוני הורים מרוטי שיער וטרוטי עיניים ישבו שקועים בתוך פופים צבעוניים מנסים לעקוב בעין אחת על הנייד ועין שניה אחר שפני האנרג'ייזר שלהם. חיכיתי כל כך לאחרי הצהריים – התכנון היה לנסוע לדודים של יובל ולשכשך בבריכה המדהימה בחצר שלהם. קבענו להיפגש שם עם בני הדודים ולכייף. יובל הגיע יותר מאוחר מהעבודה וראה את מצב העייפות שלי חיבק ואמר לי "תנוחי". כמו רוב האמהות בעלות אופי פולני, קצת קשה היה לי לשחרר ולנוח. אבל עשיתי זאת: לא ניג'סתי "תשים לב, תלביש, תחזיק", נשענתי אחורה והירשתי לעצמי לשקוע בשיחה.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא שיובל הוציא את יעל מהמים וניגב אותה והתיישב לידינו. מישהו אמר- מה עם יואב? הרמתי את הראש וראיתי את הבן שלי צף עם הראש בתוך המים ולא זז. הלב שלי החסיר פעימה ואח"כ דהר כמו רכבת הרים. ניתרנו לתוך הבריכה וצעקתי חזק, הכי חזק שיכולתי: יואב, יואב שלי, אבל הוא לא זז. יובל הרים אותו והניח אותו על שפת הבריכה. יואב שלי, הילד היקר שלי היה עם עיניים פקוחות, חלולות כאילו לא היה שם, ללא נשימה ודופק. אלוהים. אתם יכולים לדמיין את האימה? הפחד שאחז בי, הבעתה לאבד את היקר לי מכל, הרגשת חוסר האונים והבלבול-רגע מה קורה פה? מילים לא יוכלו לתאר. אפילו עכשיו זולגות הדמעות בלי שליטה.

בלחץ נוראי מבלי לחשוב יותר מדי התחלנו בהחייאה, אין לי מושג איך ידעתי מה לעשות, יובל הנשים ואני לחיצות על החזה. לא ממש ידעתי מה אני עושה זה היה על אוטומט- עוד לחיצה ועוד לחיצה. קולו של נציג מד"א מהצד השני של הנייד שאל שאלות והנחה אותנו, אחרי נצח שארך כארבע דקות יואב החל לפלוט מים בכמויות, עוד ועוד. הצבע הכחול של פניו נעלם לאט לאט והוא פקח עיניים.

"איך קוראים לך?" ניערתי אותו. "יואב", הוא ענה בקול חלש. השענתי אותו עלי וחיבקתי אותו מאחור. אחרי רגע כשהוא אמר: "אמא, את מחבקת אותי חזק מדי" הרשתי לעצמי לנשום לרווחה ולבכות. קיבלנו את הילד בחזרה!. די מהר היו שם פרמדיקים, יחידת חילוץ והצלה, שיטור מקומי, אמבולנס ורופאים עם עגלת החייאה שתודה לאל נשארה מיותמת. יואב היה עירני מספיק לתקשר ולענות על שאלות. אני הייתי גמורה, מחוסלת, אבודה. יובל נסע איתו לבית החולים לבדיקות, אני נשארתי עם יעל שלא ממש הבינה מה קורה ועל מה המהומה ולמה אמא בוכה.

יואב התאושש במהירות שהפתיעה אפילו את הרופאים- ריאות נקיות, שום בעיות נוירולוגיות. הרופאים לא הפסיקו לשבח את יובל על כך שהציל את הילד שלו. מצאתי עצמי מחוץ לסיפור עם רגשות אשם איזו אמא מחורבנת וחסרת אחריות אני, את רואה מה קורה כשאת משחררת? הוכחתי את עצמי, הייסורים לא נתנו לי לישון. לטביעה לא היו השלכות פיסיות אבל…. האירוע הטראומטי הזה נתן אותותיו וליואב הופיעו סדקים באמון שלו ביכולת שלנו לשמור עליו. בתוך הסדקים האלו החלו סיוטים, התעוררו פתאום קשיים ללכת לישון, הוא ממש פחד להירדם.

החלטנו ללכת לטיפול אצל פסיכולוגית ילדים המתמחה בטראומות. יואב סיפר שהמצופים החליקו לו מהידיים והוא רצה לקרוא לנו אבל הפה היה מלא במים ואז הוא צלל ונרדם… איך לא קישרתי עד עכשיו?! בשבילו לאבד הכרה זה להירדם, להירדם זה לאבד שליטה. צודק, ילד יקר שלי מי רוצה לאבד שליטה כל לילה מחדש? מפחיד מוות. איך עכשיו אני אומרת לו "אל תדאג אהוב ליבי מחר יום חדש, בוקר חדש ואמא תמיד פה, אמא שומרת עליך". איך אני מבטיחה הבטחות שרק לפני כמה ימים הפרתי אותן? הרגשתי את הלב שלי נתלש ממקומו בעודו פועם, כל כך כאב לשמוע את כל זה.

פעם אמרתי שאם משהו יקרה לילדים במשמרת של יובל אני לא אוכל לסלוח. אף פעם. לעולם לא. טעיתי. אין כאן עניין של אשמה. אני במאבק יום יומי עם עצמי – לסלוח לעצמי. להסביר לעצמי שזה היה בסדר לנוח רגע. לסמוך על יואב שהוא עם מצופים, לסמוך על יובל שהיה איתם במים כמעט כל הזמן, לסמוך על כל המבוגרים האחרים שהיו מסביב לבריכה, כל אחד עם לפחות ילד יקר משלו במים. אני יודעת שיכולתי לעשות יותר. אבל להבין שאי אפשר כל שניה, כל הזמן לשמור מכל הרע האפשרי. אולי כך אצליח לחיות עם האמא שאני בשלום.